ארץ, שם, זהויות ופליטים - לפני שהסיפור קיבל מסגרת לאומית ובינלאומית.

כדי להבין את ההיפוך הסובייטי, צריך להבין קודם על מה הוא פעל: מציאות מקומית, מלחמה, פליטים ומדינות ערב.

מי היו ערביי הארץ לפני הלאומיות הפלסטינית?

בתחילת המאה ה-20, רבים מערביי הארץ לא הגדירו עצמם קודם כול כ"עם פלסטיני" נפרד.

מפת הזהויות הערביות בארץ

1900 – 1948

צפון הארץ - סוריה הגדולה / לבנון

בגליל, עכו, נצרת וצפת: זיקה חזקה למרחב הסורי - לבנוני ולזהות ערבית - סורית.

מרכז הארץ - זהות עירונית מקומית

ביפו, לוד, רמלה והשפלה: זהות מקומית - עירונית חזקה, לצד זיקה ערבית כללית.

ירושלים והסביבה - זהות דתית וירושלמית

זהות אסלאמית וירושלמית היסטורית, לצד נאמנות מקומית ועות׳מאנית.

יהודה ושומרון - זהות מקומית ושבטית

שכם, חברון, רמאללה והכפרים: זהות משפחתית/חמולתית, מקומית וערבית כללית.

עזה - זהות כפרית ומקומית

זהות אסלאמית וירושלמית היסטורית, לצד נאמנות מקומית ועות׳מאנית.

האם ערבי האזור היו יהודים במקור?

ב-1918, דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי כתבו שהפלאחים בארץ ישראל עשויים להיות צאצאי איכרים יהודים ושומרונים שנשארו בארץ, ובהמשך התנצרו או התאסלמו.

נשים פלאחיות מרסקות זיתים כחלק מתהליך הפקת שמן זית, ארץ ישראל, תחילת המאה ה-20.

הנגב - זהות בדואית - שבטית ונוודית

עיקר שבטי תראבין, תיאהא, עזאזמה, ג׳באראת, חנאג׳רה, סעאידין ואחיוואת.

אצל הערבים - פלסטין נתפסת כ"סוריה הדרומית"

בוועידת דמשק (הקונגרס הסורי הכללי), 1919, דרשו הנציגים הערבים שלא להפריד את פלסטין מסוריה וראו בה חלק מ״סוריה הדרומית״.

מקור: Library of Congress, Matson Photograph Collection

״אין להפריד את פלסטין מן המולדת הסורית״

הקונגרס הסורי הכללי, דמשק, 1919.

"אנו רואים בפלסטין לא יותר מאשר חלק מסוריה הערבית״

עארף אל-דג׳אני, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית בירושלים, ירושלים, 1919.

"אין מדינה כזו פלסטין; פלסטין הוא מונח שהציונים המציאו״

עוני ביי עבד אל-האדי, מזכ״ל הוועד הערבי העליון, בפני ועדת פיל ב-1937.

אצל היהודים - פלסטין

נתפסת כארץ ישראל

נבחרת הכדורגל של פלשתינה / ארץ ישראל - יהודים במדי Palestine נבחרת המנדט בכדורגל התקבלה לפיפ״א ב-1929. הנבחרת של שנות ה-30 הייתה מזוהה בפועל עם ההתאחדות היהודית/עברית, ובמשחקים הרשמיים שיחקו בה שחקנים יהודים.

לפני קום מדינת ישראל

פוסטרים ציוניים - יהודים לפני קום המדינה:

המופתי: הגשר בין הנאציזם למלחמה על ישראל

חאג׳ אמין אל-חוסייני לא היה רק מופתי ירושלים - הוא הפך לדמות פוליטית-דתית מרכזית בהנהגה הערבית בארץ, והתנגד בעקביות לבית לאומי יהודי.

במלחמת העולם השנייה הוא חבר להיטלר בברלין. אחרי נפילת גרמניה הנאצית, הקו האנטי-יהודי לא נעלם - הוא עבר לזירה המקומית.

המאבק נגד מדינת ישראל לא התחיל מאפס: הוא נשען גם על אנשים, רעיונות והסתה שכבר התחברו לנאציזם.

היטלר נפל - השנאה לא מתה

טרור נגד יהודים לפני הרעיון הציוני

האלימות נגד יהודים לא התחילה ב-1948. היא קדמה למדינה. עוד לפני הקמת מדינת ישראל, יהודים בארץ הותקפו שוב ושוב בגלי אלימות מאורגנים - בירושלים, ביפו, בחברון, בצפת וביישובים נוספים. היעד לא היה “כיבוש ישראלי” שעדיין לא היה קיים, אלא עצם העלייה היהודית, ההתיישבות והרעיון של בית לאומי לעם היהודי.

הרג יהודי המוני

לאן התפזרו ערבי הארץ?

כ-700 - 750 אלף ערבי האזור יצאו משטחי המלחמה.

כ-156 - 158 אלף נשארו בתוך ישראל.

התנועה הייתה בעיקר גיאוגרפית:

הצפון - ללבנון וסוריה.
המרכז - לגדה, לעזה ולערי המקלט.
ירושלים - לגדה ולמזרח ירושלים.
הדרום והנגב - לעזה, סיני וירדן.

הפליטים הופכים למערכת בינלאומית

אחרי 1948, ערבי האזור שעזבו או גורשו הופכים לקטגוריה בינלאומית: “פליטים”. ב-1949 מוקמת אונר״א כדי לספק סיוע ישיר ותוכניות עבודה לפליטים. במקביל, ועדת הפיוס של האו״ם עוסקת בנושאי החזרה, יישוב מחדש, שיקום ופיצויים.

בשלב הזה השיח הוא עדיין לא “תנועת שחרור לאומי”. השיח הוא: פליטים, סיוע, שיבה, פיצויים, יישוב מחדש.

מפליטים ערבים ל“עם פלסטיני”

אחרי מלחמת 1948 לא קמה מדינה ערבית-פלסטינית. במקום זה, השטח והאוכלוסייה התפצלו בין כוחות אחרים: ירדן סיפחה את הגדה המערבית ומזרח ירושלים, מצרים ניהלה את עזה בלי לספח אותה, והפליטים עברו למסגרת אונר״א.

המשמעות: הזהות הפלסטינית קיימת אבל עדיין בלי מוסד ריבוני שמנהל אותה. היא נלכדת בין ירדן, מצרים, הליגה הערבית והאו״ם.

עזה מתפוצצת - והפדאיון הופכים לכלי

ב-1955 עזה הופכת למוקד. מחאות פורצות נגד תוכניות ליישב פליטים מחוץ לרצועה, והמתיחות בגבול עולה. אחרי פשיטת ישראל לעזה בפברואר 1955, נאצר משנה כיוון: ערבי האזור בעזה כבר אינם רק פליטים תחת ניהול מצרי - הם הופכים בהדרגה לכוח פעולה דרך הפדאיון.

1955 הוא הרגע שבו עזה מפסיקה להיות רק מחנה פליטים - והופכת למעבדה פוליטית - צבאית.

עסקת הנשק - נאצר פותח את השער למוסקבה

באותה שנה שבה עזה מתלקחת, נאצר חותם על עסקת הנשק הצ׳כית־סובייטית. זו לא רק עסקת נשק. זו פתיחת ערוץ תלות: נשק, אימונים, תחזוקה, יועצים, קשרי צבא ומודיעין. מכאן ברית המועצות מקבלת דריסת רגל במצרים - והציר נאצר–מוסקבה מתחיל להיבנות.

עזה והעסקה הסובייטית קורות באותו חלון.

נאצר מקבל גם חזית בעזה וגם גב סובייטי.

הערבים נחשבים חלק מסוריה הגדולה

נאצר

מאנטישמיות נאצית ← לאנטי-ציונות מדינתית

מורשת נאצית בתחפושת אנטי-ציונית

ג׳מאל עבד אל- נאצר היה קצין מצרי צעיר כשהוא לחם בצבא המצרי נגד מדינת ישראל במלחמת 1948, והיה בין הכוחות שכותרו בכיס פלוג׳ה. משם הוא לקח איתו לא רק זיכרון של תבוסה, אלא מסקנה פוליטית:

מצרים הישנה נכשלה - וצריך לבנות כוח ערבי חדש.

נאצר הופך לגיבור אנטי-אימפריאליסטי

משבר סואץ הופך את נאצר לסמל בעולם הערבי. בריטניה, צרפת וישראל מוצגות ככוח קולוניאלי ונאצר מוצג כמנהיג השחרור הערבי.

ברית המועצות זיהתה את הרגע וחיזקה את נאצר מדינית ותעמולתית. מכאן, השפה הסובייטית והנאצריסטית מתחילות לחפוף.

‍

פייסל אִבן חוסיין, מנהיג ערבי מהשושלת ההאשמית, שהוביל את רעיון סוריה הערבית המאוחדת, 1919 דמשק.

1912

תערוכה ובזאר פלסטיני בבצלאל

מקור דיגיטלי: Palestine Poster Project Archives / PPPA.

1919

יהודים נלחמים עבור פלסטין

מקור: Hoover Institution / Stanford Digital Collections. No known restrictions.

1922

תערוכה למלאכת יד בארץ ישראל

מקור דיגיטלי: Palestine Poster Project Archives / PPPA.

1926

ארץ ישראל (פלסטין) והמזרח הקרוב

מקור דיגיטלי: Palestine Poster Project Archives / PPPA.

1930

תעזרו לבנות את ארץ ישראל - פלסטין

מקור דיגיטלי: Palestine Poster Project Archives / PPPA.

1929

בואו לראות את ארץ ישראל - פלסטין

מקור דיגיטלי: Palestine Poster Project Archives / PPPA.

סמל נבחרת כדורגל של פלשתינה המנדטורית 1934 - 1940

מקור: Global Sports Archive / Wikipedia

היטלר וחאג׳ אמין אל-חוסייני 1941

Bundesarchiv, Bild 146-1987-004-09A / Heinrich Hoffmann / CC BY-SA 3.0 DE. עיבוד: The Soviet Flip

אמין אל חוסייני 1929

מקור: Al-Husayni1929.jpg: American Colony (Jerusalem), Photo Dept., photographerderivative work: Jbarta, Public domain, via Wikimedia Commons

היטלר מארח את חאג׳ אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, בגרמניה בשנת 1941.

1920

פרעות נבי מוסא, ירושלים

נהרגו 5 יהודים

ונפצעו מעל 200

1921

פרעות יפו וההתפשטות למושבות

נהרגו 47 יהודים ונפצעו 146

1929

חברון, צפת וירושלים

נהרגו 133 יהודים

ונפצעו 339

1936 - 1939

המרד הערבי הגדול

נהרגו 415 יהודים ונפצעו מאות נוספים

לפני קום מדינת ישראל נהרגו בארץ ישראל אלפי יהודים כתוצאה מאלימות ערבית, בפרעות, פיגועים ומתקפות שונות.

בית הכנסת אברהם אבינו חרב לאחר השחתה של ערביי חברון

חגיגות נבי מוסא בירושלים ההמון שיצא לאחר מכן לביצוע הפרעות.

הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים.

לוחמים ולוחמות בכנופיות הערביות

לבנון

ירדן

ירדן

ללבנון:
כ - 100 - 110 אלף

לסוריה:
כ - 75 - 85 אלף

לעיראק:
כ - 4 אלף

לגדה המערבית:
כ - 280 אלף

לירדן:
כ - 70 אלף

לעזה:
כ - 100 - 110 אלף

למצרים:
כ - 100 - 110 אלף

תמונת מצב יציאת ערבי האזור בין יוני 1946 למאי 1948

פליטים פלסטינים בלבנון, 1948.

קרדיט: UN Photo / UN7498126

פליטים פלסטינים עולים לסירות, 1949.

קרדיט: Hrant Nakashian / UN Archives, via Wikimedia Commons.

ירדן מספחת את הגדה

מזרח ירושלים והגדה נכנסות למסגרת הירדנית.

מפת הגדה תחת ירדן

אונר״א מתחילה לפעול

שאלת הפליטים עוברת למסלול הומניטרי-בינלאומי.

שלט אונר״א

1950

לפני ״שחרור פלסטין״

חלק שני · פלסטין

1900 - 1948

לא ואקום - אבל גם לא זהות מגובשת

1948 - 1949

לאחר דחיית תוכנית החלוקה והכרזת קום המדינה

1949 - 1950

לפני ״שחרור פלסטין״ - נבנתה קטגוריית פליט

1950

מדינות ערב שולטות על הפליטים

נאצר פוגש את ההמון בקהיר אחרי שהפך לראש ממשלת מצרים, 1954

יולי

1952

גמאל עבד אל-נאצר בבלגרד, 1962.

צילום: Stevan Kragujević.

גמאל עבד אל־נאצר עם חיילים מצרים בפלוג׳ה במהלך מלחמת, 1948.

פורסם לראשונה בעיתון המצרי Dar al-Hilal

נאצר, נגיב וסולימאן, ראשית שלטון הקצינים החופשיים במצרים, 1952.

מקור: Bibliotheca Alexandrina / Nasser Digital Archive

מהפכת הקצינים החופשיים

ב-23 ביולי 1952, ג׳מאל עבד אל-נאצר וקבוצת “הקצינים החופשיים” הפילו את המלוכה במצרים והדיחו את המלך פארוק.

יוני

1953

מצרים הופכת לרפובליקה

מועצת הפיקוד המהפכנית של “הקצינים החופשיים” פירקה ואסרה את המפלגות הפוליטיות. המלוכה בוטלה סופית ומצרים הוכרזה כרפובליקה, כלומר, הכוח עבר מהארמון אל הצבא.

אפריל

1954

נאצר הופך לשליט בפועל

שנתיים אחרי ההפיכה, נאצר דוחק את מוחמד נגיב מהשלטון והוא מתמנה לראש ממשלה ומבסס את כוחו בראש המשטר החדש.

פברואר

1955

המעבר מ״פליטים״ ל״חזית״

ספטמבר

פברואר

1956

תעמולה נאצית נכנסת לתעמולה ערבית

בפברואר 1956 ממשלת מצרים העסיקה את יוהאן פון לירס, תועמלן נאצי ואידיאולוג אנטישמי, כיועץ פוליטי ותעמולתי במחלקת המידע; באוגוסט 1956 דווח שהוא עובד במשרד ההכוונה הלאומית של נאצר, במחלקה שתוארה כ-“Israel Propaganda Department”.

בחוגים ממשלתיים בגרמניה האמינו שהמופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, סידר את העסקתו של יוהאן פון לירס במשרד ההכוונה הלאומית של נאצר.

יולי

סואץ הופכת את הבעיה המקומית לסמל עולמי

פת״ח - זהות שנולדת בגלות

פת״ח לא נולדה מתוך מדינה פלסטינית קיימת, אלא מתוך דור ערבי צעיר בגלות. יאסר ערפאת נולד בקהיר למשפחה שמוצאה מעזה ומירושלים. ח׳ליל אל-וזיר אבו ג׳יהאד, נולד ברמלה, הפך לפליט ב-1948 וגדל בעזה. הם לא החזיקו בדרכון פלסטיני, לא באו ממדינה פלסטינית, ולא ייצגו עם בעל מוסדות ריבוניים. הם באו מתוך פזורה, פליטות וזיכרון של ארץ שאבדה.

ב-1957, בכוויית, הדור הזה התחיל לגבש את הגרעין של פת״ח - תנועה שניסתה להפוך מוצא, פליטות וזיכרון פוליטי לזהות לאומית מודרנית שתדבר בשם עצמה.

אחרי 1948 הם לקחו פליטות, זיכרון משפחתי ושפה של “שחרור לאומי”, והפכו אותם לפרויקט פוליטי חדש:

זהות פלסטינית מודרנית.

1957

לא אזרחות. לא מדינה. זהות בתהליך בנייה.

פת״ח

התנועה הלאומית לשחרור פלסטין

حركة التحرير الوطني الفلسطيني

חרכת א־תחריר אל־וטני אל־פלסטיני

האחים המוסלמים

המופתי

יאסר ערפאת

ח׳ליל אל-וזיר

ח׳ליל אל-וזיר הצטרף לאחים המוסלמים בעזה ב-1952 ואף שימש מזכיר סניף הסטודנטים שלהם. בהמשך עזב את המסגרת הזאת אחרי שהנהגת האחים סירבה לתמוך בהצעתו לקו פעולה לוחמני יותר נגד ישראל.

ב-1946 יאסר ערפאת , כתלמיד בקהיר, פגש את חאג׳ אמין אל-חוסייני, ובהמשך פעל במסגרת קבוצה שהייתה כפופה לוועד הערבי העליון שבראשו עמד המופתי.

נאצר בשיאו, מוסקבה מצטרפת לשפה

ב-פברואר 1958 מצרים וסוריה התאחדו תחת נאצר והקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת - ניסיון להפוך את העולם הערבי לגוש פוליטי אחד תחת הנהגתו. באותה שנה, ב-15 במאי 1958, בסיום ביקור רשמי של נאצר במוסקבה, בריה״מ והרפובליקה הערבית המאוחדת פרסמו קומוניקט משותף שבו הביעו תמיכה ב“זכויות הלגיטימיות של הערבים הפלסטינים” ודיברו על עקירתם מבתיהם.

עוד לפני אש״ף וערפאת בזירה הבינלאומית, מוסקבה מתחילה לעטוף את סוגיית הפליטים בשפה של זכויות ושחרור לאומי.

1958

פאן-ערביות מלמעלה, “זכויות פלסטיניות” מבחוץ

פילסטינונא: כשהפליטות התחילה לקבל שפה

עוד לפני פת״ח, ערפאת כבר פעל ברשתות סטודנטים בינלאומיות: ב-1954 הוא השתתף במשלחת סטודנטים לוורשה, וב-1955 ארגון הסטודנטים הפלסטיני התקבל ל-IUS: ארגון סטודנטים פרו-סובייטי בינלאומי שישב בפראג ופעל בתוך מרחב סוציאליסטי ואנטי-קולוניאלי. ב1959 בביירות, הופיע פילסטינונא: “פלסטין שלנו”. העיתון שבו השם פת״ח התחיל לצאת מהצללים. העיתון נולד בתוך רשתות שמוסקבה ידעה לקרוא: סטודנטים, ועידות נוער, אנטי-קולוניאליזם ושפת “שחרור לאומי”.

דרך פילסטינונא, הפליטות של 1948 התחילה להשתנות מסיפור הומניטרי של מחנות וסיוע לנרטיב פוליטי של תנועה, עם, שיבה ושחרור.

1959

העיתון שהפך פליטות לשפה פוליטית

1517

פגיעה ביהודי חברון וצפת בזמן הכיבוש העות׳מאני

1799

יהודי צפת נרדפים בזמן מסע נפוליאון

1834

פוגרום צפת ופגיעה ביהודי חברון

1838

מרד דרוזי נגד השלטון המצרי שוב הותקף הרובע היהודי בצפת

1660

חורבן צפת וטבריה

1720

חורבת רבי יהודה החסיד בירושלים

1873

אהרן הרשלר, תושב משכנות שאננים, נרצח ב-1873 לאחר שניסה להגן על בית משפחתו. כיום הוא מוכר כחלל הראשון במערכות ישראל.

132 - 135 לספירה

קודם זו הייתה יהודה - אחר כך רומא שינתה את השם

לפני "פלסטין" הייתה ממלכת יהודה

לשם פלסטין יש שורשים עתיקים, אך במקור הוא לא תיאר את הארץ כולה. בתנ״ך, פלשת היה שמו של אזור החוף שבו חיו הפלשתים, בקירוב מיפו דרומה לכיוון רפיח. פלשת הייתה שם המקום; הפלשתים היו העם הקדום שחי בו.

עם הזמן עבר השם ליוונית בצורת פלאיסטינה. בהמשך אימצה רומא את הצורה הלטינית פלאסטינה, והרחיבה את משמעותה הרבה מעבר לאזור החוף הפלשתי המקורי. עד אז, שמו הרשמי של המחוז הרומי היה יהודה - שם הקשור לעם היהודי ולממלכת יהודה הקדומה.

לאחר שרומא דיכאה את מרד בר כוכבא, היא החליפה את השם יהודה ב-סוריה פלשתינה. שם שמקורו באזור חוף מצומצם הוחל כעת באופן רשמי על המחוז כולו.

זה לא היה שמה של מדינה פלסטינית קדומה או של אומה פלסטינית במובנה המודרני. זוהי התפתחותו של שם גאוגרפי:

הפלשתים ← פלשת/פיליסטיה ← פלאיסטינה היוונית ← פלאסטינה הרומית ← פלסטין

הרצף הזה מתאר את התפתחות השם, לא שושלת אתנית ישירה מהפלשתים הקדומים אל הפלסטינים המודרניים.

המלחמה לא התחילה ב“נכבה” - היא התחילה בסירוב

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו״ם את החלטה 181 - תוכנית החלוקה של ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות: יהודית וערבית.

ההנהגה היהודית קיבלה את החלוקה למרות גבולות קשים, מדינה לא רציפה ושטח גדול שרובו כלל את הנגב. ההנהגה הערבית דחתה את התוכנית, והסירוב הפך מהר מאוד למלחמה.

אחרי הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 נכנסו גם צבאות ערב למלחמה. בסופה, ישראל שרדה, אבל במחיר של 6,373 הרוגים. מספר ההרוגים בקרב ערביי הארץ אינו ידוע בוודאות. בני מוריס, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון, מעריך כי נהרגו בין 6,000 ל-12,000 . בנוסף, צבאות מדינות ערב איבדו כ-2,000 איש, כמעט כולם חיילים.

הסירוב לחלוקה הופך למלחמה

"בית דוד" חרוט על מצבת ניצחון

תקופת הברזל II,

המאה ה-9 לפני הספירה

קרדיט: מוזיאון ישראל, ירושלים

חותם אבן נדיר עם כתב עברי קדום מתקופת ימי בית מקדש הראשון

תקופת ימי בית מקדש הראשון, צילום אמיל אלג'ם | רשות העתיקות

מטבעות בר כוכבא

132 - 136 לספה״נ

מקור: ויקיפדיה

Resolution 181 המסמך הרשמי

החלטת האו״ם שקבעה תוכנית חלוקה עם איחוד כלכלי בין שתי המדינות.

מזכירות העצרת הכללית של האו"ם, נחלת הכלל, via Wikimedia Commons

וידאו ארכיוני: Palestine 1948 Arab-Israeli War, 1948.

הקטע מסומן במקור כ־Public Domain / נחלת הכלל ונרכש דרך Buyout Footage Historic Stock Footage Archive.

מבצע חץ שחור. תקרית עזה

(ליל 28 פבר. - 1 מרץ. 55).
תיק המבצע. Attribution: IDF Spokesperson's Unit

המסמך מראה שבשלב הזה אין עדיין גוף פלסטיני עצמאי שמנהל את העימות.

עזה נמצאת תחת שליטה מצרית, והחיכוך מתנהל דרך צבא מצרים, ממשל מצרי, גבול עזה, ומסתננים.

Bundesarchiv Filmarchiv :מקור

ארץ ישראל כ“סוריה הדרומית”

הקונגרס הלאומי הסורי 1920

מקור: הקונגרס הלאומי הסורי, 1920 / Public Domain

ארץ ישראל כחלק מהמרחב הסורי, 1903.

מפת האזור 1903. מקור: DaWalda, Wikimedia Commons, רישיון CC BY-SA 4.0.

אוקטובר

ב-29 באוקטובר 1956 ישראל פתחה במבצע קדש, ובריטניה וצרפת הצטרפו. כך משבר סואץ הפך את נאצר לגיבור אנטי-אימפריאליסטי בעולם הערבי.

אחרי סואץ, השפה הפוליטית משתנה:

המערב = אימפריאליזם ישראל = שלוחה מערבית/קולוניאלית הערבים = עמים נאבקים לשחרור ברית המועצות = מזהה את הרגע ומחזקת את נאצר מדינית ותעמולתית

מבצע קדש

השפה מתחלפת: מפאן - ערביות לתודעה פלסטינית

בשנים 1960–1963 מתחיל להיפער הסדק ברעיון הפאן־ערבי של נאצר: האיחוד עם סוריה, שנועד להוכיח שאפשר לאחד את העולם הערבי למדינה אחת, מתפרק בספטמבר 1961 - ופוגע במיתוס של נאצר כמנהיג שיכול לאחד את כל הערבים.

דווקא כשפאן־ערביות נחלשת במציאות, “פלסטין” מתחילה להפוך לסמל חזק יותר: לא רק פליטים, גבולות ומלחמות ערב, אלא שפה פוליטית חדשה של סוציאליזם ערבי, אנטי-אימפריאליזם, שחרור לאומי ומאבק מזוין.

במקביל, בישראל מתעצבת תפיסה הפוכה כמעט לחלוטין: מוביל מים, דימונה, קשרים ביטחוניים ומדינה שבונה לעצמה עתיד ארוך. לא סביב זיכרון 1948 בלבד, אלא סביב עבודה, תשתיות ועצמאות מתקבעת.

1960 - 1963

הסדק בפאן - ערביות

הארגון לשחרור פלסטין (אש״ף) נולד

ב-1964 הליגה הערבית יוזמת את הקמת אש״ף. הוועידה הלאומית הפלסטינית מתכנסת בירושלים בסוף מאי, ואש״ף מוקם רשמית

ב-2 ביוני 1964. שוקיירי הופך ליו״ר הראשון. באותה שנה ישראל משלימה את המוביל הארצי. עבור ישראל: זה פרויקט של חיים: מים, חקלאות, התיישבות ועתיד.
עבור העולם הערבי: זה סימן מסוכן - ישראל לא נעלמת, היא מתבססת.

כך 1964 מחברת בין שני צירים:

מצד אחד - מוסד פלסטיני רשמי.
מצד שני - מאבק אזורי סביב תשתיות הקיום של ישראל.

ב-1964 “פלסטין” מפסיקה להיות רק סיסמה ערבית - ומתחילה להפוך למסגרת פוליטית מאורגנת.

1964

פלסטין מקבלת מסגרת - ישראל מבססת עתיד

אש״ף והמוביל הארצי

ב-1965 פת״ח עושה את הקפיצה הגדולה שלה: מעיתון, גולה ותאים מחתרתיים אל קומוניקט צבאי ופעולות חבלה מאורגנות.

אל-עאציפה, “הסופה”, מציגה את פת״ח כתנועה שלא מחכה לנאצר, לליגה הערבית או לצבאות ערב. מבחינה צבאית, ההתחלה הייתה מוגבלת, אבל מבחינה תודעתית זה היה רגע ענק: הפליט הופך ללוחם, והשיבה הופכת לסיסמת מאבק.

ב-1966 הפעולות האלה כבר מתחילות לייצר הסלמה אזורית:

ישראל מגיבה, ירדן נלחצת, סוריה מעודדת קו תקיף יותר, והפער בין אש״ף הרשמי של שוקיירין לבין פת״ח המחתרתית הולך וגדל.

“פלסטין” כבר לא הייתה רק נאום ערבי או מוסד על הנייר - היא התחילה להפוך למיתוס חמוש שמערער את כל האזור.

1965 - 1966

מהרגע הסמלי להסלמה אזורית

פת״ח כובשת את אש״ף

ב-1968 השבר של 1967 מתחיל להפוך לנרטיב חדש.

אחרי שמדינות ערב נכשלו, פת״ח ואנשי הפדאיון מציגים תשובה אחרת: לא עוד המתנה לנאצר, לצבאות ערב או לאש״ף הישן - אלא פעולה פלסטינית עצמאית. הרגע שמקבע את זה הוא קרב כראמה במרץ 1968. מבחינה צבאית, ישראל פגעה בבסיסי הפדאיון בירדן, אבל מבחינה תודעתית זה נתפס בעולם הערבי כרגע שבו הפלסטינים עמדו מול צה״ל ולא ברחו. פת״ח מנצלת את הקרב כדי לבנות מיתוס חדש: הפליט כבר לא רק קורבן, הוא לוחם.

“פלסטין” כבר לא רק זיכרון או הבטחה ערבית, אלא מהפכה עם שפה, דגל, ארגון וקומוניקטים.

באותה שנה, האמנה הפלסטינית המתוקנת מאמצת שפה הרבה יותר חדה: מאבק לאומי, זהות פלסטינית, ומאבק מזוין כאסטרטגיה ולא רק כאמצעי זמני. זה הרגע שבו אש״ף מתחיל להשתנות מבפנים - ממוסד ערבי-רשמי שנולד בחסות הליגה הערבית, למסגרת שהולכת ונכבשת על ידי ארגוני הגרילה, ובראשם פת״ח.

1967

הכישלון הערבי שהפך להזדמנות פלסטינית

נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה עם נבחרת יוון, 1938

מקור: ההתאחדות לכדורגל בישראל / Wikimedia Commons. Public Domain.

נבחרת ארץ ישראל/ פלשתינה, 1940

מקור: Israel Football Association / Wikimedia Commons. Public Domain.

נבחרת ארץ ישראל/ פלשתינה, 1931

מקור: Israel Football Association / Wikimedia Commons. Public Domain.

הבקר⁩ - "מצרים תקיים הסכם הנשק עם צ'כיה" 3 אוקטובר 1955⁩

מקור: הספריה הלאומית

ג׳מאל עבד אל-נאצר, 1955.

Quelle: picture-alliance / United Archiv

מסמך CIA מ-1958 שבו הוא מופיע כבר בנוסח “Professor Johannes (Omar Amin) von Leers” בקהיר־מעאד

Source: CIA Freedom of Information Act Electronic Reading Room, file: “LEERS, JOHANNES VON”, declassified document, 1958.

יוהאן פון לירס: משמאל בצעירותו בגרמניה הנאצית, מימין בערך ב-1958 לאחר המעבר לקהיר.

קרדיט: עטיפת הספר Johann von Leers (1902–1965) מאת Martin Finkenberger, Vandenhoeck & Ruprecht / Brill Deutschland GmbH, 2023. תמונות העטיפה: Bundesarchiv / Politisches Archiv des Auswärtigen Amts.

בול מצרי לציון הלאמת תעלת סואץ, 26 ביולי 1956.

קרדיט: Wikimedia Commons, Nationalization of Suez canal 26-7-1956, יוצר לא ידוע, נחלת הכלל במצרים.

נאצר מתקבל בהתלהבות על ידי תומכיו בקהיר לאחר הודעתו על הלאמת חברת תעלת סואץ, 1 באוגוסט 1956.

Wikimedia Commons, Nasser cheered by supporters in 1956, יוצר לא ידוע. מקור התיאור: פרסום CIA משנת 2007; התמונה בנחלת הכלל במצרים

צילום אווירי של פורט סעיד בזמן משבר סואץ: עשן עולה ממכלי נפט שנפגעו סמוך לתעלת סואץ

Wikimedia Commons / Imperial War Museums, Port Said from air, צילום רשמי של Fleet Air Arm. פורט סעיד, 5 בנובמבר 1956. נחלת הכלל - UK Government work.

הצהרה משותפת של ממשלות ברית המועצות והרפובליקה הערבית המאוחדת. משנת 1958.

הקטע שעוסק בפלסטינים נמצא בערך בעמוד 13 של קובץ ה־PDF / עמוד 11 בחוברת המקורית.

הפגנות בפרברי דמשק לכבוד איחוד סוריה עם מצרים והקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, 1958.

Wikimedia Commons, Demonstrations in the suburbs of Damascus in honor of Syria's unification with Egypt, 1958, יוצר לא ידוע. מקור: Antika Syria / Facebook. נחלת הכלל בסוריה.

משלחות זרות בפסטיבל הנוער והסטודנטים העולמי בוורשה, 1955 - מרחב בינלאומי של סטודנטים, נוער ושיח אנטי-קולוניאלי בגוש הסובייטי.

Zbyszko Siemaszko / Narodowe Archiwum Cyfrowe, V Światowy Festiwal Młodzieży i Studentów w Warszawie, Warsaw, 1955, sygn. 51-372-100.

גזרי עיתון מתוך פלסטינונא / فلسطيننا - כתב עת פלסטיני שיצא בביירות בשנים 1959 - 1964

Institute for Palestine Studies / Palestinian Social History Archive, قصاصات من مجلة فلسطيننا - קטעים מגיליונות כתב העת فلسطيننا, ביירות, 1959–1964.

מחנה הפליטים רשידיה בלבנון, 1963. מבני בטון חדשים שאליהם הועברו פליטים פלסטינים באתר שהוקצה על ידי ממשלת לבנון.

Wikimedia Commons / UNRWA Photo, Rashidieh refugee camp in 1963, צלם לא ידוע, 1963. מסומן ב־Wikimedia Commons כנחלת הכלל.

בול מצרי משנת 1957 המציג את רצועת עזה תחת הכיתוב: “Gaza Part of the Arab Nation” / “עזה חלק מן האומה הערבית”

קרדיט: Palestine Poster Project Archives, “Gaza Part of Arab Nation”, Egyptian postage stamp, 1957.

בדו״ח השנתי של UNRWA לשנים 1961–1962, הפלסטינים עדיין מתוארים בעיקר דרך שפת הפליטות: אוכלוסייה עקורה התלויה במחנות, מזון, דיור, רפואה ורישום. אבל בתוך השפה ההומניטרית הזו כבר מופיע הסדק: הפליטות אינה רק מצב של סעד זמני, אלא מתחילה להפוך לבסיס של זהות פוליטית שיבה, פיצוי, שיקום ותביעה לאומית.

UNRWA, Annual Report of the Commissioner-General of the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East, 1 July 1961–30 June 1962, United Nations General Assembly, A/5214, 1962.

פסגת הליגה הערבית בקהיר, ינואר 1964. רגע שממחיש את המסגרת הערבית שבתוכה הוקם אש״ף בהמשך אותה שנה.

קרדיט: Arab League Summit, 1964, Wikimedia Commons / Bibliotheca Alexandrina, Public Domain.

יוהאן פון להרס

אחמד שוקיירי ועבד אל־כרים אל־עלמי לצד ממייסדי אש״ף, מול מטה הארגון בשכונת שייח׳ ג׳ראח בירושלים, 1964–1965.

קרדיט: “Abdel-Karim with the PLO Founders in Front of its Headquarters, Jerusalem, 1964–65”, The Abdel-Karim al-Alami Collection, The Palestinian Museum Digital Archive.

סמל אש״ף 1964

לא כל עזיבה הייתה גירוש

הטענה שכל הערבים גורשו ב-1948 לא עומדת מול המציאות המורכבת של התקופה. כבר ביולי 1948 יצאה הוראה שאסרה להרוס, לשרוף או להחריב ערים וכפרים ערביים מחוץ לשעת לחימה ממשית. כלומר, גם בתוך מלחמה קשה ואלימה, לא הייתה פקודת־על פשוטה של “לגרש ולהרוס הכול”.

המציאות בשטח הייתה מורכבת: היו גירושים, הייתה בריחה מתוך פחד ולחץ מלחמתי, אבל היו גם הוראות שניסו לרסן הרס, לצד מקרים שבהם גורמים יהודיים קראו לערבים להישאר. הכרוז של מועצת פועלי חיפה מ־28 באפריל 1948, שפנה ישירות לתושבי חיפה הערבים וקרא להם להישאר בעיר ולחזור לעבודה. לכן הטענה שכל הערבים גורשו כחלק ממדיניות אחת אחידה לא עומדת מול המסמכים.

המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת - ובדיוק שם צריך להתעקש על האמת.

1948 זה לא סיפור אחד

קול קורא מאת מועצת פועלי חיפה בהסתדרות הכללית, חיפה, 1948

זכויות יוצרים: זכויות היוצרים על יצירה זו מצויות בידי מכון לבון - ארכיון תנועת העבודה. ניתן לעשות שימוש הוגן ביצירה בהתאם לחוק זכויות היוצרים In Copyright - Educational Use Permitted

ערבים חוזרים לחיפה ומבקשים חסות יהודית 1948

הבקר, 25.4.1948, הספרייה הלאומית.

כרזה עירונית שאוסרת כניסה, ביזה ופגיעה ברכוש, מאי 1948

היו גם ניסיונות רשמיים לשלוט בכאוס ולמנוע פגיעה ברכוש אחרי יציאת תושבים. קרדיט: הארכיון העירוני תל-אביב–יפו, עיריית תל-אביב–יפו. מתוך פרויקט “לוח מודעות”.

הכנת מקטעי הצינור הראשי של המוביל הארצי ב״קו 108״, לקראת הרכבתם וחיבורם. התמונה עברה עריכה דיגיטלית לצורכי עיצוב.

קרדיט: הארכיון הציוני המרכזי, אוסף NCHS, סימול NCHS\493924.

דוד בן-גוריון ואנשי מקצוע בסיור בתוך מקטע צינור ענק של המוביל הארצי.

צילום: הארכיון ההיסטורי של מקורות / ארכיון המדינה, פרויקט הנצחת לוי אשכול.

מימין: קומנדקר של צה"ל אשר עלה על מוקש ליד ערד 1966

משמאל: מיקוש קומנדקר בדרך הפטרולים בדרום הר חברון ב-12 בנובמבר 66'

מימין - צילום מקור: יחידת דובר צה״ל, ויקישיתוף, CC BY-SA 3.0.

משמאל - צילום: יחידת דובר צה״ל, ויקישיתוף, CC BY-SA 3.0. מיקוש קומנדקר בדרך הפטרולים בדרום הר חברון, 12.11.1966.

כשנאצר נפל פלסטין קמה

דיווח סובייטי שגוי על כוחות ישראליים מול סוריה מצית תגובת שרשרת. באותו פרק זמן הכור הגרעיני הפך למבצעי לחלוטין, וישראל הגיעה אז לראשונה ליכולת לייצר נשק גרעיני.

ב-1967 נאצר שולח כוחות לסיני, דורש את יציאת כוח האו״ם וסוגר את מצרי טיראן - צעד שישראל רואה כקו אדום. בתוך שישה ימים העולם הערבי מאבד לא רק שטח, אלא גם מיתוס: נאצר, הפאן־ערביות וההבטחה שצבאות ערב ישחררו את פלסטין מתנפצים. נאצר מודיע על התפטרותו, חוזר בו בעקבות לחץ ההמונים, אבל הסדק כבר נוצר.

מתוך התבוסה הזאת נפתחת במה חדשה: אש״ף של שוקיירי נחלש, ופת״ח מציגה את עצמה כמי שלוקחת את המאבק לידיים. במקביל, ישראל משתנה גם היא - ושולטת כעת ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים, עזה, סיני והגולן.

1967 היא לא רק מלחמה. היא נקודת ההחלפה. עד אליה, פלסטין הייתה בעיקר סמל בתוך הסיפור הערבי. אחריה, פלסטין מתחילה להפוך לסיפור עצמאי - כזה שאפשר להפיץ, לחמש, לתרגם, ולשווק לעולם כשחרור לאומי.

1968

המיתוס החמוש מקבל גוף

הרגע שבו “פלסטין” קיבלה גוף פוליטי

ב-1969 התהליך כבר מקבל צורה פוליטית ברורה. ערפאת ופת״ח לא נשארים מחוץ לאש״ף - הם משתלטים עליו. במושב החמישי של המועצה הלאומית הפלסטינית בקהיר, בפברואר 1969, ערפאת נבחר ליו״ר הוועד הפועל של אש״ף, וזה רגע ההחלפה האמיתי: אש״ף של שוקיירי, זה שנבנה מלמעלה על ידי משטרים ערביים, מפנה מקום לאש״ף חדש - כזה שמדבר בשם “המהפכה הפלסטינית” ומציג את עצמו כנציג העם הפלסטיני.

במקביל, גם הזירה הבינלאומית מתחילה לשנות מילים. ב-1967 האו״ם עוד דיבר בעיקר על “בעיית הפליטים” אבל בדצמבר 1969, בהחלטה 2535, העצרת הכללית כבר משתמשת בניסוח אחר לגמרי: “הזכויות הבלתי ניתנות לשלילה של העם של פלסטין”.

זה לא שינוי סמנטי קטן זו החלפת מסגרת.

1969

מהמאבק החמוש לנשק הדיפלומטי

קריקטורה של גמאל עבד אל- נאצר לאחר מלחמת ששת הימי

רענן לוריא / Wikimedia Commons רישיון: CC BY-SA 3.0 ייחוס: Oil & acrylic painting by Ranan Lurie. First appearance in 1968, in LIFE magazine.

מימין: הפגנות המונים במצרים ב־9–10 ביוני 1967, לאחר הודעת ההתפטרות של גמאל עבד אל־נאצר בעקבות תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים.

מימין: מקור: Al-Ahram Weekly / Wikimedia Commons רישיון: Public Domain - נחלת הכלל.

משמאל: תצלום אייקוני של צנחני צה״ל ליד הכותל המערבי בירושלים, זמן קצר לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. התמונה צולמה ב־7 ביוני 1967 על ידי דוד רובינגר,

מזמאל: דוד רובינגר / לשכת העיתונות הממשלתית — Wikimedia Commons. שם הקובץ: צנחנים בכותל המערבי.jpg.

קטע מתוך We Are the Palestinian People (Newsreel #65), סרט תיעודי־אקטיביסטי של Newsreel המציג את עליית תנועת השחרור הפלסטינית אחרי 1967: מחנות פליטים, אימוני פדאיון וראיונות עם פעילים פלסטינים. הפריט מופיע בקטלוג Alexander Street כמשנת 1968.

We Are the Palestinian People (Newsreel #65), Third World Newsreel / Newsreel, 1968. Courtesy of Alexander Street / ProQuest.

אולם העצרת הכללית של האו״ם בניו יורק. The UN and Palestine: General Assembly Resolutions.

UN General Assembly Hall, New York City, 17 December 2006. Photo: Patrick Gruban / Wikimedia, via PalQuest – Interactive Encyclopedia of the Palestine Question.

ראיון עם יאסר ערפאת ב - The Morning Record, 6 February 1969

The New York Times, “Fatah Wins Control of Palestine Group,” 5 February 1969.

וכאן בדיוק נפתח הפרק הבא:

מי עוזר להפוך את השפה הזאת לנשק תעמולתי ובינלאומי?

ברית המועצות

***כאן נחשף אחד השקרים שערפאת קידם בעצמו: הוא הציג את עצמו כמי שנולד בירושלים, אף שבפועל נולד בקהיר, מצרים.

האם הסובייטים דחפו להסלמה סביב הכור בדימונה?

במאי 1967 ביצעו מטוסי סיור סובייטיים מדגם MiG-25 “Foxbat טיסות מעל המתקן הגרעיני בדימונה, כחלק מאיסוף מודיעין סביב תוכנית הגרעין הישראלית. שנים לאחר מכן פורסם כי דובר חיל האוויר הרוסי הזכיר טיסות סיור “ייחודיות” מעל שטח ישראל ב-1967, דבר שפורש כאישור עקיף לטענה.

לגלול למטה

For source corrections, archival material, licensing questions, or additional information related to this research, please contact: info@thesovietflip.com

© 2026 The Soviet Flip. All rights reserved. All content, research, text, design, and visual materials are protected by copyright unless otherwise credited.

מקורות

אודות